עליה לקרקע

יום העלייה לקרקע

הפיקוד על המבצע הוטל על מפקד ה'הגנה' בחיפה יעקב דוסטרובסקי (לימים דורי, הרמטכ"ל הראשון של צה"ל). ה'הגנה ' גייסה למבצע את הטובים שבאנשיה. בגבעת חיים רוכזו כ-400 איש, ביניהם יותר ממאה נוטרים.[5] מכל הארץ קובצו אנשי 'פלוגות השדה' בפיקודו של יצחק שדה, שנסתייע בשני עוזרים, משה דיין ויגאל פיקוביץ' (לימים אלון). נוסף על הרכב והצידה סיפקה ה'הגנה' משוריין ושכרה שני מטוסי-סיור. עם זאת נוספו לא מעט 'מי ומי' שהכבידו על הפעולה. בנוסף לכך נשכרו 38 חמורים להעלות את הציוד לגבעה, הם כרעו תחת הנטל ובסוף האנשים בעצמם העלו את רוב הציוד. בעקבות כל התקלות, לא עלה בידי המתיישבים לבצע את התכנית ולהשלים את מערכת העמדות והגדרות של חניתה תחתית עד רדת הלילה, אך המגדל הראשון כבר עמד על תילו. באותו הלילה, בעת החלפת המשמרות, כאשר השומרים הדליקו פנס, הכנופיות הערביות פתחו באש על המחנה משלושה מוקדים מהגבעות שמסביב, הכנופיות הערביות הצליחו להתקרב סמוך למחנה, אך בסופו של דבר נהדפו. לכוחות ההגנה היו שני הרוגים ומספר פצועים.[6]

בימים הראשונים נסללה דרך הגישה לחניתה תחתית והושלמו הביצורים. כמו כן הוחל בסלילת הדרך לחניתה עילית. הכנופיות החלו לתקוף את הסוללים ואת כלי הרכב שעלו לחניתה. המצב הביטחוני הקשה הכריח מחצית מכוחות 'פלוגת הכיבוש' לעסוק באבטחה והמחצית האחרת בעבודות הפיתוח השונות.  ב 13/5/38 המחנה עבר לחניתה עלית. חניתה תחתית הפכה למחנה אימונים של ה'הגנה'.

לאורך כל השנה הראשונה, היישוב היהודי בארץ התגייס מדי פעם בפעם לעזרה ל'פלוגת הכיבוש' והנוטרים. לדוגמא, בשבת ה 2/4/38 – 300 מתנדבים מחיפה והאזור הגיעו והקימו גדר תיל שנייה למחנה. כמו כן היה סיוע תמידי בציוד, נשק, תחמושת ומזון.

בקיץ 1938 היו באזור שתי חניתות – תחתית ועלית. כאשר הוקמה 'גדר הצפון' מצאו עצמן שתי החניתות 'מחוץ לגדר', שכן תוואי הגדר השיק לכביש, וזה התפתל במרחק ניכר מהן. כדי להגיע לחניתה היה צורך לפתוח את שער הגבול הנעול בגדר, ולא לכל אחד ניתן מפתח...

כאמור ההתקפות של הכנופיות נמשכו, לעיתים בצליפות על המנה הנמוך יותר, ולעיתים על העולים בכביש לחניתה עלית. פלוגת השדה (הפו"ש) שהוצבה בחניתה, צברה ניסיון קרבי רב במלחמתה בכנופיות הערביות באזור. כבר בהתקפה הראשונה על סוללי הכביש, הסתערו הפו"שים, בפיקודו של יצחק שדה , על תוקפיהם, כשבין המשתתפים בקרב משה דיין ויגאל אלון. כמה שבועות לאחר מכן, הגיע למקום אורט וינגייט, בדק את סידורי הביטחון והרביץ במגנים פרקים חיוניים בתורתו הצבאית הבלתי שגרתית.  חודשיה הראשונים של חניתה גבו מחיר כבד של עשרה הרוגים. חבריהם של הנופלים חרקו שיניים, יצאו לפעולות-נגד והקפידו על סידורי הביטחון. עם זאת הסכנות לא הרתיעו, וכן לא היה אפשר שלא להתעודד מהזרם המתמיד של מבקרים ומתנדבים, שהגיעו בלא הפוגה למאחז היהודי החדש בהרי הגליל המערבי. מדי שבת כמעט הגיעו מאות מתנדבים, וסייעו לאנשי חניתה במלאכת הביצורים וב'גיוסים' שונים; ראשי היישוב ואורחיהם פקדו את הנקודה, עודדו את יושביה ונתנו להם תחושה, שחניתה היא 'הקו הראשון של הציונות'. וזו לא הייתה מליצה.[7]
 

מהיאחזות – ליישוב קבע

במהלך קיץ 1938 החלו להסתמן סימני משבר.  זה נבע בשל חוסר המוטיבציה של חלק מהאנשים להתמיד בסטאטוס של 'היאחזות'. משפג מעט המתח הביטחוני ותחושת הראשוניות נחלשה, היו שתבעו להחליפם. הם ראו עצמם יותר, כפי שאכן התייחסו אליהם, כ 'חיילי הקו הראשון', כיחידה נבחרת שסיימה את משימתה, ובקשה לחזור לעיסוקים האחרים. יש לזכור כירבים מביניהם השתייכו לקיבוצים ולגרעיני התיישבות, והללו לחצו עליהם לחזור. היו שסברו כי מתוך 'קבוצת הכיבוש' יתארגן גוף התיישבותי חדש,  , שיקבל לידיו את המקום. בפועל לא היה לכך כל סיכוי, כמו כן בין האנשים התחילו להתגלות חילוקי דעות פוליטיים.

בנובמבר 1938, כשבעה חודשים וחצי לאחר עלייתה של חניתה, הגיע אליה גרעין הקבע שהמוסדות קבעו. הייתה זו 'קבוצת שמרון'. שראשיתה כגרעין להתיישבות מושבית של בני נהללץ הגרעין היה קיים כשלוש שנים וישב בגבעת שמרון, מצפון לנהלל. תוך כדי הישיבה במקום זה, נשתנתה מעט מגמת החברים והם החליטו להקים יישוב קיבוצי. הגרעין שעלה לחניתה מנה כשבעים חברים, ביניהם קבוצה שקיבלה הכשרתה בדגניה א'.

         שלושה שבועות לאחר ש 'קבוצת שמרון' התיישבה בחניתה, עלה על הקרקע יישוב חדש באזור – אילון. היה בכך מעין סגירת מעגל ראשון: הפריצה הנחשונית להרי הגליל המערבי, שראשיתה בחניתה, אפשרה תוך תקופה קצרה להעלות יישוב נוסף. אף זה מסימני התיישבות 'חומה ומגדל', שחניתה היוותה את אחד מסמליה הבולטים: כמעט כל יישוב חדש הווה קרש-קפיצה ליישוב או יישובים חדשים באזורו.

בכדי להבין את "רוח חניתה" של אותה תקופה, ניתן לעיין במלות השיר "חניתה" של יעקב אורלנד: "גבול עד שנבקיע / גבול עד שנבקע / לנו האביבה / שמש עתיקה / את חומת הפלד / בלילי מצור / וחלום תוחלת / כך לדור ודור..". אריה בן יוסף[8] כותב על השיר: " הבה ונקוה שרוח זו, במבצבצת מבין מילות השיר הללו – רוח הקוממיות היהודית, הרואה לנגד עיניה אך ורק את צרכי העם, הארץ והמדינה, תנצח את הלכי הרוח התבוסתניים, את אזלת היד, ואת הרצון להוכיח "סופר הומניזם" אפילו תוך הקרבת האינטרסים של העם, הארץ ומדינת ישראל בדורנו.