קיבוץ חניתה – ההיאחזות הראשונה בארץ

המושג "היאחזות" היא לכאורה מושג של ראשית שנות החמישים, אך למען הדיוק, ההיאחזות הראשונה באמת הוקמה  עוד בשנות השלושים, בגליל המערבי - קיבוץ חניתה שעלייתה לקרקע ב 21/3/1938 הייתה בגדר אירוע לאומי. למרות שהיה הישוב ה 18 במסגרת "חומה ומגדל" ואחריו קמו עוד כארבעים יישובים, הוא הפך לסמל מיד עם עלייתו לקרקע.[1]

רעיון העלייה לחניתה נולד לאחר פרסום "תוכנית פיל", בקיץ 1937, בתקופת מאורעות המרד הערבי הגדול (1936-9). הוועדה המלכותית הציעה להקים מדינה יהודית בחלק קטן מא"י. בד"כ היא עצבה את שטח המדינה היהודית בעקבות ה 'N' ההתיישבותי, כלומר לאורך מישור החוף עד חיפה, העמקים ואצבע הגליל. אולם היא לא הסתפקה בכך והוסיפה לשטח המדינה היהודית גם את מערב הגליל, שהיה אז ריק כמעט לגמרי מיהודים. הישוב היהודי היחידי באזור היה מושב נהריה, שנוסדה ב 1934 ובימים ההם התגוררו בה כמה מאות נפש.

ההנהגה היהודית ניצבה לפתע בפני בעיה לא צפויה: אם רצתה לשמור על אזור הגליל המערבי, היה עליה להקים מאחזים יהודיים בו. עמדו בפני הסוכנות היהודית קשיים לא מבוטלים: האזור היה מרוחק ממרכזי היישוב, אזור הררי (הניסיון היהודי בהתיישבות בהר היה מצמוצם למדי), חסר כסף והיה מחסור חמור בקרקעות זמינות.[2]

במהלך 1937 נעשו מאמצים לרכוש שטחי קרקע גדולים באזור. על אף האיומים הערביים על מוכרים פוטנציאליים, נמצאו המוכרים שניאותו למכור ושטח של כמה אלפי דונמים נרכש ע"י קק"ל.

הבריטים נסו ללחוץ על הסוכנות היהודית לדחות את מועד העלייה לקרקע (תוכנן ל 28/2/38) ואף את מיקומה של חניתה, אך ההתעקשות של ההנהגה היהודית, הביאה להסרת המכשולים מצדם. ויום העלייה נקבע ל 21/3/1938.  שרתוק (ראש הסוכנות היהודית) אף פנה לממשלת לבנון כדי שתדאג שמגבולה לא יתנכלו למתיישבים החדשים, וקיבל מהם הבטחה שיסייעו ככל שניתן.[3]
 

מבצע של ה'הגנה'

עליות יישובי 'חומה ומגדל' תואמו כמעט בכל המקרים עם הפיקוד הארצי והאזורי של ה'הגנה'. במקרה של חניתה זה לא הספיק. בדידותו של האזור והסכנות שנשקפו לעולים ולנשארים במקום לאחר יום העלייה, הביאו את הגורמים המדיניים והביטחוניים להחלטה, שהפעם לא תוטל משימת ההתיישבות על גוף כלשהו, אלה על פלוגה מקובצת – 'קבוצת כיבוש' של חברי ה'הגנה' , שיגויסו מכל פינות הארץ ויחזיקו במקום עד שיוחלט למסרו לגוף ההתיישבותי שיקבלו לידו.

בעקבות העובדה שהמקום המיועד לחניתה נמצא על הר בגובה של 350 מ' ואין לו דרך גישה סבירה- הכביש הקרוב ביותר היה כביש הצפון ('הכביש הצבאי') במרחק של 4 ק"מ. משום כך נקבע כי בשלב הראשון יוקם היישוב על גבעה נמוכה יותר (להלן 'חניתה תחתית') המרוחקת 800 מ' בלבד מכביש הצפון. אף לאתר הזמני לא הייתה דרך גישה לכלי רכב.

בימים שלפני העלייה רגשה מתחת לפני השטח תכונה בלתי רגילה של היהגנה'. נקבע כי מניין העולים יהיה כ 500, ביניהם 90 אנשי 'קבוצת הכיבוש', שנועדו להישאר במקום לאחר יום העלייה. ההשתתפות בעלייה נחשבה לכבוד גדול בקרב חברי ה'הגנה'. שלום הקטין, חבר מקיבוץ יגור סיפר על שהתרחש בקיבוץ זה:

"בשורת העלייה לחניתה... עוררה מראשיתה איזו המיית רטט בלתי רגילה בלב. זכורה אותה אסיפה במשק – כבשורת קסם עברה הידיעה במחנה וכינסה את הציבור הגדול – אותה אסיפה אשר בה מסר חבר על העלייה החדשה הזו; מסר מה אופי המקום והמפעל; הביא את תביעת התנועה, שמיגור יתגייסו שני חברים לחניתה. ארוכה וגדולה הייתה רשימת החברים שהציעו את עצמם לעלייה. רבה הייתה המתיחות בישיבת מועצת המשק. כאשר עמדו לבחור מבין המועמדים השונים את השניים אשר יהיו בהולכים."[4]